קבלו את אשת החודש שלי
הילה מזור, בת 41, נשואה ואם לשלושה.
אשת קבע העוסקת בפיתוח מנהיגות.
אישה יפה, מלאת קסם ואומץ לחשוף ולחולל קסמים
"אישה לא נבראת אישה, אישה נעשת אישה בעקבות החוויות שהיא עוברת"
כל חוויה שאישה עוברת מילדותה ועד בגרותה, הן אלו שישפיעו לה על הדימוי העצמי, הבטחון העצמי ועל שמחת החיים.
אני מאמינה שבאמצעות חוויה מתקנת, כל אישה יכולה ליצור שינוי חיובי בחייה.
והדבר המשמעותי ביותר הוא: מה את מספרת לעצמך בזמן החוויה, כי זה מה שיחרט לך בתודעה וישפיע על כל תחום בחייך.
משהו קרה לי כשפגשתי את הילה, עינייה החכמות לכדו אותי בעוצמה, עם חיוך שובבי בזוית העין, היא כבשה אותי. למרות שהופעתה החיצונית נראתה פשוטה, כל מה שרציתי זה להקשיב לה. קוראים לזה כריזמה, אבק כוכבים שיש רק למנהיגים. ומה שסקרן אותי זה: האם נולדים עם זה, או שזה נרכש? ומדוע היא ויתרה על הצד הנשי שבה?
לכן חזרנו לסיפור ילדותה. הילה נולדה בירושלים, לאחות תאומה, במשפחה חמה ואוהבת.
בעוד אחותה היתה ילדה גנדרנית, היא לעומתה היתה טום בויי, הרגישה נוח במכנסיים וטישרט.
הילה קיבלה מסר מאימה ומהמשפחה שמצפים ממנה להתלבש כמו ילדה.
וכדי לרצות את סביבתה היתה לובשת שמלות. היא לא שוכחת את תחושת חוסר הנוחות שעברה בה.
למרות שלבשה בגדים של בנות, התחושה הפנימית של הטום בויי היתה חזקה ממנה. היו תקופות בחייה שניסתה לשנות לסיגנון נשי יותר, אך הרגישה לא נעים ולא נוח בזה.
אז היא הבינה, שזה לא ילך בכוח, והחליטה ללבוש רק מה שנוח לה.
מגיל 11-17 היתה שחיינית, שהגיעה למקום השלישי בארץ, שם קיבלה הערכה על כוח הלחימה שבה.
את שירותה הצבאי העבירה בחייל הים, כבקרית שליטה. המשיכה לקצונה בשייטת 13 ומשם יצאה להדריך בקורס קצינות.
כשהיתה בת 29 סיימה באוניברסיטה תואר שני בהתנהגות ארגונית, ומצאה עבודה בתחום ההדרכה בצבא קבע.
בשנה זו הילה התחתנה עם בחיר ליבה, שם היא חוותה את עצמה בשיא נשיותה, בזכות בעלה שעטף אותה באהבה גדולה.
אז, כשהיא מרגישה בשיאה, היא זוכרת את התחושה שמעתה, מתחיל המדרון עד לסוף החיים, מה שגרם לה לתחושת חוסר אונים, חרדה ועצב. שם, היא הרגישה סוג של מוות רגשי.
הילה זוכרת שבכל חוג חברתי, תמיד היתה במרכז, אך לא תמיד לקחה את המקום המנהיגותי, כי משהו הדהד לה: "אני לא מספיק טובה כדי להיות מנהיגה.."
עד היום היא מאחורי הקלעים, היא מפתחת מנהיגים, ומובילה אותם קדימה, היא עוזרת לאנשים אחרים להיות בעמדות הנהגה.
החוויה המכוננת ששינתה את חייה היתה לפני ארבע שנים, כשהשתתפה בסדנת אימפקט, זו שעזרה לה להבין מה מעכב אותה בחיים.
הילה הבינה שבתודעה שלה נחקקה הידיעה שהיא לא מספיק טובה.
וזה פוגש אותה בכל תחומי החיים. שהיא אמא לא מספיק טובה, שהיא בת זוג לא מספיק טובה ושהיא עובדת לא מספיק טובה.
היא מודעת לזה שבתוך התחום של פיתוח מנהיגות, יש אלמנט חשוב מאוד שכדי להיות מנהיג טוב שיכול להוביל, אתה צריך להיות מודע לעצמך ברבדים עמוקים.
בסדנה היא הבינה עד כמה המחשבה הזו מנהלת אותה, ובעיקר איך אפשר אחרת.
ומאותו הרגע הילה יצאה למסע של חצי שנה שבו היא הפסיקה את המלחמה שבתוכה. בעזרת הכלים שקיבלה היא החלה את השינוי.
ואז, כשהיא בת 38 היא מגיעה לתובנה החשובה בחייה: שעכשיו אחרי הסבל שעברה עם עצמה היא יכולה סוף סוף להתחיל לחיות. יש לה כלים כדי להתמודד עם תסכולים שעולים בה.
ומאז היא חווה התחלה של תקופה נהדרת בחייה.
הילה גילתה בסדנה, שהחשיפה היא כלי לריפוי עצמי.
לחשוף את המקומות הרגשיים והפחדים שבתוכה.
מאז היא כותבת בלוג אישי מרתק העוסק במנהיגות, המסייע לה בתהליך הריפוי.
היום, עם תואר שני במנהל עסקים, הילה בתהליך של מחקר דוקטורט בנושא של פיתוח מנהיגות. ובעוד כשנה, היא תסיים את עבודתה בקבע, היא מתכננת לצאת לעצמאות בתחום של פיתוח מנהיגות ומנהלים, ולעבוד על פיתוח הרצאות וסדנאות לאירגונים. ובנוסף, יש לה תוכנית להוציא ספר חדשני בתחום.
הילה מבינה שהיום אוהבים אותה כפי שהיא, טום ביי. עד היום היה חשוב לה לתת ביטוי עצמי מהמקום הפנימי ולא החיצוני. ועכשיו, יש בה רצון אמיתי להפתח לנשיות שבה גם כלפי חוץ. לבישת המדים במשך 14 שנות עבודתה בקבע, השאירו אותה באיזור הנוחות והרחיקו אותה מהחוויה הנשית הטמונה בבגד.
עכשיו, לעמוד חשופה מול מצלמה ידרוש מהילה אומץ. אני מודעת לקושי ולמבוכה שלה לעמוד כדוגמנית מול המצלמה. אך עם זאת, אני מודעת גם לכוח הריפוי העצום של הצילום וליכולת שלו לחבר אותה לצד הנשי העוצמתי שבה ולהתאהב!
שלב בחירת הקלפים הגיע.
הקלף הראשון המסמל עבור הילה תקופה מהעבר היה: "לצלול לעומק" - הקלף בדמות חסרת צבע, משמעותו עבורה: רק לפני ארבע שנים כשצללה לעומק ולפנימיות שבתוכה, היא הצליחה לקבל ולאהוב את עצמה באמת.
קלף הפנטזיה שבחרה היה: "לעשות קסמים" - קלף בדמות אישה צבעונית.
המסמל עבורה את תחושת הקסם שחוותה לאחר הסדנה, את הקסם הזה היא רוצה להעביר הלאה לאחרים.
לכבוד יום הצילומים הלבשתי את הסטדיו בלבן, כדי לאפשר להילה להרגיש במרכז.
היה לי חשוב להעניק להילה חווייה ויזואלית שתגרום ליופי ולנשיות שבה לפרוץ החוצה.
את הסטיילינג התאמתי לה בסגנון קלף הפנטזיה שבחרה, נשי שופע בצבע, שילבתי לה מכנסיים רחבים צהובים כדי שתרגיש בהם נוח, וחולצה פרחונית, שתחמיא למותנייה היפות.
בנוסף, התאמתי לה חולצה מנומרת, המעידה על התעוזה הפנימית שבה, שתשתלב נפלא עם שיערה השחור.
יום הצילומים הגיע, הילה נכנסה נרגשת, לבושה בג'ינס וטישרט עם החיוך הכובש.
כשהצגתי בפניה את הבגדים שהתאמתי לה, היא החלה להתכווץ, "לא קרן, זה לא אני, אין סיכוי..."
לא נבהלתי, הובלתי אותה למראה, והתחלנו בתרגיל הראשון: "התבוננות נקייה". בקשתי ממנה להתבונן בעצמה בשקט, בלי להצמיד לדמות המשתקפת מולה במראה שום דעה או סיפור מהעבר.
הרגשתי איך היא אט אט נרגעת ומתחילה להשתחרר. רק אז, בקשתי ממנה להתלבש. ואז, כמו קסם, היא התחברה לבגדים, ובפליאה אמרה: "זה מפתיע אותי, אני מאוד אוהבת את הבגדים עלי". יכולתי להרגיש את השמחה שהציפה אותה, הבגד הצבעוני שעטף אותה החל להשפיע עליה, וזה בדיוק הזמן לשלב הבא: "החשיפה" למצלמה שתתחיל את השינוי המיוחל.
נכנסנו לסטודיו, כשברקע צלילי מוזיקה לטינית משחררת, ובבגד שהרגישה בו נוח, היא התחילה לנוע בטבעיות מולי, באותו הרגע התגלתה מולי אישה יפהייפיה, כלכך נשית וחופשיה. זה הרגע המיוחד שהתחלתי לתעד. הילה מאמינה בכוח הריפוי של החשיפה, כעת החשיפה שלה תהיה לפוטו/לאור, עוד דרך לריפוי וגילוי. כי חשוב לי שהיא תדע שהיא לא רק מספיק טובה, היא: מדהימה, אמיצה, וחכמה, והגיע הזמן לפרוץ את המחסום שהשאיר אותה במקום החמוד והנוח של ה"טום בויי", אל מלוא העוצמה הנשית הפנימית והחיצונית שבה, שתעיף אותה מעלה, למרכז, כי בעיניי היא מנהיגה אמיתית שצריכה לתפוס את מקומה פיזית במרכז הבמה ולא מאחורי אף אחד.
